סיכום ורפלקציה:

מאז ילדותי תמיד הייתה לי משיכה בלתי מוסברת לשמלות. בתור ילדה קטנה אבא שלי נסע לעיתים קרובות בנסיעות עסקים ומכל מדינה היה מביא לי שמלה חדשה. היה לי כל דפוס צבע וגזרה שתרצו : נוצות, פייטים, נצנצים, טול, עור . אומנם אני גדלתי והשמלות כבר לא במידתי אך עוד נשאר עימי האהבה הגדולה לשמלה. למרות שכל כך אהבתי שמלות לא הייתי לובשת אותן במרחב הציבורי, בין אם החברה שמסביבי לא לבשה אותן, לבין אם זה לא היה בעייני מראה "עוצמתי". השמלה הפכה להיות בקרב בנות נוער כפריט שצובר אבק בארון. 

בתחילת השנה סיפרתי זאת למנחה שלי אך לא ראיתי את זה באמת בא לידי ביטוי בפועל, בעקבות החוסר שמלות שצברתי לאורך השנים. לשמחתי היא לא וויתרה על הרעיון (אולי משום שראתה את הניצוץ בעינים שסיפרתי לה עלו). יחד ישבנו לחקור פתרונות כיצד אני יכולה לצלם נשים בצורה עוצמיתית בשמלות. אולי בגלל שהחברה הבנתה בראשי את המחשבה שאישה חזקה ועצמאית לובשת בלייזרים ומכנסיים מחוייטים קישרתי עוצמה לפריטים גברים (שכן בגדי חליפות מחוייטים במקור נוצרו בעבור גברים). לכן בתחילת הפרוייט חשבתי שעלי להראות עוצמתיות על ידי הצבת אישה בפריים במהלך אקטיים גבריים. לשמחתי המנחה שלי שוב העלה בראשי את השאלה: "מה היא עוצמה נשית בעבורך? , האם זה סממנים גברים?". 

המאבק של שאלת הנשיות מלווה עימי כבר שנתיים בפרוייקט הגמר, אולי כי אני לא הצלחתי להבין לגמרי מה היא נשיות או הסממנים שלה. חשבתי על כך בשני מישורים: במישור הפיזי- היכולת של אישה להביא ילדים והסממנים החיצוניים שלה, במישור החברתי- אישה בחברה הפטריאכאלית. 

אני ידועה בתור צלמת מאוד מתוכננת. שאני מגיעה לסט צילום ברוב במקרים אני יודעת מה יהיה המיקום שלו, מי תיהיה המצולמת, מה היא תלבש, איך היא תעמוד, את הזווית הצילום ובעיקרון כבר יש לי פריים בראש שכל שעלי לעשות הינו ללחוץ על הקליק. אולי מכייון שעוד לא  עניתי לגמרי על שאלת הנשיות לא ידעתי איך להביע אותה בצילומי. לכן חזרתי למנחה שלי, לאחר שתפרתי שמלה ואמרתי לה שאני כל כך מפוחדת מהסט מחר כי בפעם הראשונה בחיי אינני יודעת מה אני הולכת לצלם. פרוייקט זה הוא הפעם הראשונה שהנחתי לראש והתחלתי לעבוד מהלב- ניתן להגיד באינטואטביות מוחלטת. ככל שנכנסתי עמוק יותר לפרוייקט הבנתי מה אני יותר רוצה להראות. את הפשוטות שבנשיות. הבנתי שאין צורך באקט גברי על מנת להראות עוצמה בפריים, כל שעלי לעשות הוא לבחור נשים בעלות שפת גוף בטוחה בצורה הכי מנימלסטית שיש. הסטים שלי היו מאוד מורכבים יש להגיד, ברוב הסטים תפרתי יצרתי והכנתי את לבוש המצולמת, בחלק מן הסטים אף הבאתי מאפר על מנת לתת "טאצ" נוסף לנארטיב שאני רוצה להעביר: נשים הן כוח נשים הן עוצמה, נשים זה קצת מהכל. וזה בדיוק מה שהלהיב אותי בפריט הלבוש השמלה, השמלה היא נשית עדינה מנימלסטית ועוצמתית המון דברים מנוגדים שיוצרים דבר חדש מופלא. 

במהלך הצילומים גיליתי עלי שאני יותר מתחברת לצילום הסטודיו שכן ממקד את עייני הצופה אך ורק על האישה המצולמת ולא על האובייקטים ברקע. התנסתי בכל מני זוויות צילום שיעצימו את המצולמת וישימו דגש על השמלה. היה לי חשוב בכל הצילומים שהמצולמות ירגישו בנוח, אני מאמינה שאם המצולמת לא מרגישה בנוח המצלמה היא הראשונה שתשים לב. במהלך העבודה יצרתי קשר עם מגוון אנשים מתעשיית האופנה שתרמו לתוצר הסופי, שכן כל אחד תרם לרובד נוסף בהתגלמות השאלה שלי: "מה היא נשיות? "

במבט לאחור אני לא לגמרי שלמה עם הפרוייקט שלי, אני סבורה שיכולתי להמשיך לצלם ולקבל תמונות עם רובד נוסף של הנשיות אבל בגלל מגבלות הזמן וקריטריונים של משרד החינוך לא יכולתי להראות את התשובה לשאלת הנשיות שלי. אני הייתי מעוניינת להראות מגוון רחב יותר של נשים ומידות על מנת להראות גיוון. אני כן מצטערת שהייתי קשה עם עצמי במהלך הצילומים שכן היו סטים שחזרתי עליהם מספר פעמים בגלל שזה לא היה "מושלם מספיק".

הפריים האהוב עלי הינו הפורטרט העצמי שלי בשמלת כלה. אני סבורה שלאחר שעות מרובות עם המצלמה אני יכולתי לבטא את האופי הנשי בעזרת שפת גוף, מבט והבעת פנים באופן מנימליסטי ונינוח. בניגוד לכל הסטים האחרים שהיו מאוד מוקפדים מבחינת מיקום, תאורה, קומפוזיציה וכו. 

אני אסכם ואגיד שאולי בעקבות היותי נערה שמנסה להבין את אופי העולם והרצון לשנות אותו, שאלת הנשיות שלי אינה הגיעה לסופה. אני מאמינה שנשיות היא דבר מתפתח מתגלם ונוצר עם השנים ואני נמצאת רק בשנותיו הראשונות. אני שמחה על הזכות ליצור את הפרוייקט זה, לשאול את עצמי שאלות, לגלות מה אני באמת אוהבת וחושבת ובעיקר על הזכות ללבוש שמלה באופן הכי רך נשי ועוצמתי.